פסק-הדין בעניין מבאריקי

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין אוסאמה מבאריקי.

המערער נדרש להגיש הצהרות הון ליום 31.12.2002 וליום 31.12.2007.

ההצהרה הראשונה הוגשה (באיחור) ביום 29.1.2007 ואילו ההצהרה השנייה הוגשה (אף היא באיחור) ביום 3.8.2010 במקום ביום 30.10.2008.

על-בסיס ההשוואה בין שתי ההצהרות שהגיש המערער הוציא לו המשיב, פקיד-שומה נצרת, שומה לפי מיטב השפיטה מכוח סעיף 145(א)(2)(ב) לפקודת מס הכנסה.

השומה הוּצאה ביחס לשנים 2007-2006 בלבד, שבאותה עת היו השנים ה"פתוחות" היחידות לצורך חיוב במס. בשומה זו צוין, כי בין שתי הצהרות ההון שהגיש המערער קיים הפרש הון בלתי-מוסבר בסך של כ-1.425 מיליון שקלים. קביעה זו התבססה, בין היתר, על חישוב של הוצאות מחיה משוערות בסך של 150,000 ₪.

המערער הגיש השגה על השומה והשגתו נדחתה על ידי המשיב.

בהמשך לכך, ביום 8.11.2012 הוציא המשיב למערער בצו שומה לפי מיטב השפיטה מכוח סעיף 152(ב) לפקודה, בגדרהּ נקבע כי בין שתי הצהרות ההון שהגיש המערער קיימים הפרשים בלתי-מוסברים בסך כולל של 2,491,589 שקלים (גידול ההון).

מכיוון שגידול ההון נזקף כאמור לשנים הפתוחות בלבד (2007-2006), בכל אחת משנים אלה הוּסף להכנסת המערער סך של 1,245,795 שקלים.

השינוי בגידול ההון בין השומה בשלב א לבין השומה בשלב ב נבע, בין היתר, מכך שרכיב הוצאות המחיה של המערער הועמד על סכום גבוה יותר של 421,000 שקלים. כמו-כן, בשומה שבשלב ב התווסף סכום של כ-1.16 מיליון שקלים, לנוכח דחית טענת המערער על כך שסכום זה התקבל כהלוואה לחברה מאמו.

הערעור שהגיש המערער לבית-המשפט המחוזי בנצרת נדחה ביום 21.9.2016 (ע"ם 17362-12-12, השופטת ע' הוד).

בפתח הדברים דחה בית-המשפט המחוזי טענות שהעלה המערער בעניין ההבדלים בין שומת שלב א' לבין שומת שלב ב', וכן בעניין מידת הפירוט של השומה.

בנוסף, בית-המשפט המחוזי דחה טענות שהעלה המערער באשר לכך שגידול ההון מקורו בוויתור ללא תמורה של אחיו על כ-50% מזכויות בחברה שבהן החזיק, וכן בהלוואות ומתנות שונות שקיבל מהוריו. בית-המשפט המחוזי הדגיש, כי נטל ההוכחה הרובץ על נישום הטוען כי מקורו של גידול ההון במתנה או הלוואה שקיבל מקרוב משפחה הוא כבד מהרגיל, שכּן טענות מסוג זה הן טענות "חשודות" במהותן.

באשר לשנים שלהן יש לייחֵס את גידול ההון ציין בית-המשפט המחוזי, כי הכלל בעניין זה הוא כי בהיעדר ראיות סותרות יש לייחֵס את הגידול בהון לשנים הפתוחות, וזאת באופן שווה, וכי ככל שהנישום מבקש לייחס אותו לשנים הסגורות – עליו הנטל להוכיח כי הגידול אירע בשנים אלו.

בהמשך לכך, בית-המשפט המחוזי קבע, כי במקרה זה לא עלה בידו של המערער להוכיח כי גידול ההון נצבר במהלך השנים הסגורות. עוד ציין בית-המשפט המחוזי, כי כאשר הצהרות ההון מוגשות בשיהוי ניכר, כבמקרה דנן, ייחוס גידול ההון לשנים הסגורות משמעותו כי הנישום ייהנה מתוצאות מעשיו, בבחינת "החוטא יצא נשכר". במובן זה, כך נקבע, הדבר עלול לתמרץ נישומים להגיש הצהרות הון בשיהוי רב, בתקווה שחלק מגידול ההון ייוחס לשנים הסגורות.

לבסוף, קבע בית-המשפט המחוזי כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי נפל פגם בחישוב הוצאות המחיה שלו. בית-המשפט המחוזי קבע בעניין זה, כי לא די בנתונים שעניינם מצבו האישי של המערער (רווק), המגזר שאליו הוא משתייך או מקום מגוריו כדי ללמד שהיה מקום לקבוע את רכיב הוצאות המחיה בהתאם לרף הנמוך.

על פסק-הדין הגיש המערער ערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי השופטת ד' ברק-ארז (בהסכמת המשנה לנשיאה השופט ח' מלצר והשופט י' אלרון), דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

השופטת ברק-ארז קבעה, כי קביעתו של בית-המשפט המחוזי לפיה המערער לא הרים את הנטל להוכיח את המקור להכנסותיו ולגידול בהון התבססה על בחינה מעמיקה ומלאה של הראיות השונות בתיק. שעה שכך, ולאור הכלל שלפיו אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אין מקום להתערב בקביעה האמורה.

עוד קבעה השופטת ברק-ארז, כי אין מקום לקבל את טענותיו של המערער בכל הנוגע לייחוס גידול ההון לשנות-המס הסגורות. זאת, לאור הכלל שהתווה בית-המשפט העליון שלפיו בהעדר ראיות סותרות, יש לייחֵס את הגידול בהון לכל השנים הפתוחות באופן שווה, ובמידה שהנישום מבקש לייחֵס את הגידול בהון לשנים הסגורות, מוטל על כתפיו הנטל להראות כי הגידול בהון אירע בשנים אלה. לדבריה, בית-המשפט המחוזי יישם כלל זה בעניינו של המערער, בקבעו כי הנטל האמור לא הורם במקרה דנן; ואף זו היא קביעה עובדתית שאין מקום להתערב בה.

עם זאת, השופטת ברק-ארז ציינה, כי יש מקום לקבל במידה מסוימת את טענותיו של המערער בנקודה הנוגעת לרכיב הוצאות המחיה שיוחס לו. לדבריה, הגדלת רכיב הוצאות המחיה מ-150,000 ₪ בשלב א' לכ-420,000 ₪ בשלב ב' מהווה "קפיצה" משמעותית שלא הייתה לה הצדקה של ממש. בהתאם, קבעה השופטת, כי המערער יוכל להגיש בתוך 14 יום ממועד מתן פסק-הדין טופס רמת מחיה ובעקבות זאת יקבע המשיב את את הוצאות המחיה המעודכנות ויתקן את השומה בהתאם.